<h1>ספר התרומות שער כ"ט חלק ג'</h1>
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן בשבועות פרק כל הנשבעין [מ"ז ע"ב] איתמר שני כתי עדים המכחישות זו לזו, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. פירוש, האי הכחשה לאו דאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה, דכי הא יש בכלל מאתים מנה. ולאו באחת אומרת מנה שחור ואחת מנה לבן, אלא האי הכחשה כגון הני דאמרי בפנינו לוה פלוני ביום פלוני מנה והני אמרי עמנו היה המלוה או הלוה ביום פלוני, זהו שתי כתות המכחישות זו את זו, ועלה קאמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומכחישה. פירוש, בעדות אחרת חוץ מזו שהוכחשה בו כל כת מאלו שהעיד עדות אחרת מקבלין עדותו, דכל חדא וחדא אמרינן דילמא הני עדים כשרים הוו, עד שיתברר לנו אי זו כת היתה פסולה. ורב חסדא פליג בהדיא ואמר בהדי סהדי שקרי למה לי. כלומר, הואיל וידעינן דחד כת מיניהו סהדי שקרי נינהו לא מכשרינן להו להעיד עד שיתברר לנו אי זה מהן כשרה. וכתב הרב אלפסי ז"ל והלכתא כרב הונא וגובין משניהם, חדא דרב הונא רביה דרב חסדא. כדאמרינן בפרק הדר עם הנכרי [ערובין ס"ב ע"ב] אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשנייה דרב הונא ולא אודי לי. פירוש, שאל ממנו על ביצים שלא נגמרו במעי התרנגולת אם מותרין הם לערב בכותח מפני שיש בו חלב, אע"פ שהלכה רווחת שמותר, דלא חשיבי כבשרא, אפילו הכי לא רצה להורות ההיתר במקום רב הונא. אלמא רביה דרב חסדא הוה. ועוד דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"ב] בענין הנהו סהדי דאיתכחוש באכילתה וכו', ואמרינן אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי, השתא בעדות אחרת לא מהמני, לאותה עדות מבעיא. אלמא בין לרבא בין לרב נחמן ליתה לדרב חסדא, ע"כ. ואחרי אשר פסקנו כרב הונא שיכולין להעיד בעדות אחרת, יש לנו לומר אם הם שני מלוין ושני לווין ושני שטרות, וכיצד, כגון ראובן שהלוה מנה ללוי בשטר וחתם כת אחת מאלו בשטרו, ושמעון הלוה מנה ליהודה בשטר וחתם בו כת אחרת מאלו המכחישין זו לזו בעדות אחרת. בזה ודאי לדעת רב הונא כשרות הם, שהרי פסק זו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. והכי גרסינן לה בשבועות [מ"ז ע"ב] דכולי עלמא שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתיהו דרב חסדא ורב הונא, דלרב חסדא פסולין השטרות, דבהדי סהדי שקרי למה לי, ולרב הונא כשרים, וקי"ל כותיה(ו).
<h2>דף קעב.</h2>
ותו גרסינן התם [שבועות מ"ז ע"ב] שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין. פירוש, ראובן הלוה לשמעון מנה, ולוי הלוה לשמעון מנה אחר וחתם בשטר ראובן כת אחת מאלו המכחישות זו את זו, ובשטר לוי חתם כמו כן הכת האחרת, והלוה כשתבעוהו אלו שני המלוין עמד וכפר והכחישן ואמר אין לאחד מכם עלי כלום. בזה היינו מתניתין. פירוש דינו כמו מתניתין דחנוני ופועלים שנשבעין שניהם ונוטלין מבעל הבית. ואע"פ שאנו יודעים בודאי כי אחד מהן טענתו ותביעתו אמתית והאחר שקרנית, ומפני שאין ידוע לנו אי זה מהן שקר ואי זה מהם אמת כל אחד נשבע ונוטל, וכאן כמו כן אחר שכת אחרת נאמנת והכת האחרת שקרנית ואין ידוע לנו אי זו היא השקרנית, כל אחד נחזיק כי שטרו אמתית, והכל בשבועתו. הלכך נשבעין המלוין שאמת שטרו היוצא מידו והאמת העידו עדיו ונוטל כל אחד מן הלוה. וכן הלכתא. ומסתברא דלפירוש הרב ז"ל אפילו איכא נאמנות כתוב בשטרות נשבע ונוטל. אך לרש"י ז"ל שפירש היינו מתניתין דכי היכי דהתם אחד נוטל מחבירו ממון שלא כדין ואפילו הכי משלם לשנים, הכא נמי לא שנא. ולפי פירושו אינו נשבע אלא אם כן אמר לו אשתבע לי כשאר מפיק שטרא אחבריה. ואיכא דקשיא להו מאי שנא הכא בשני מלוים ולוה אחד דאמרינן שניהם נשבעין ונוטלים, ומאי שנא בדוכתא אחריתי [ב"ב קע"ב ע"א] דאמרינן היה חייב לשני יוסף בן שמעון ויש לו ללוה שובר אחד שכתוב בו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע, שטרות שניהם פרועין, ולא אמרינן שנשבעין המלוים ונוטלים. ומתרצים התם בשני יוסף בן שמעון אם נשבעין שניהם ונוטלין מן הלוה בודאי מפסיד הלוה, דהא יש לו שובר מאחד מהם, ועוד שהרי יכול לדחותם ולומר לכל אחד ואחד זה השובר שלך הוא שפרעתיך, אבל הכא במתני' בעל הבית לא יכיל למידחי לחד מניהו אע"פ שבשטר אחד חתומין עליו סהדי שקרי, שמא המלוה לא הרגיש בעצמו דשהדי שקרי נינהו ושמא אמת היה שהלוה לו המנה, ולפיכך שניהם נשבעין ונוטלין.
